פערים
בפוסטים הקודמים התייחסתי לנושא התיווך בגיל הרך, הרחבתי על התפיסה החינוכית של הרשת בה הנני עובדת, העלתי קשיים אמיתיים שעולים מתוך השטח, ושאלתי את השאלה שמהדהדת אצלי: מדוע החינוך בגיל הרך אינו עולה לקידמת הבמה?
בכל שנותי כגננת, וכיום, כמנהלת מעון מצאתי שיש פערים גדולים מאד בין המצוי לרצוי. הפערים הללו נובעים להערכתי מסיבות שונות ורבות. אני רוצה להתייחס לפערים אשר קיימים במעונות שתווך הגילאים בו חצי-שנה עד שלש.
במדינתינו הקטנטונת והיקרה אין התייחסות ראויה לגיל הרך רך, כלומר לגילאי לידה-שלש, וכאשר אני מדברת על "התייחסות ראויה" אני מתכוונת לצוות החינוכי, שעובד במסגרות אלה. אני כמנהלת מעון פוגשת מידי יום את התנאים הבלתי אפשריים שהצוותים נדרשים לעבוד על פיהם. מעונות ומשפחתונים אשר נמצאים בפיקוח ממשלתי מקבלים תקני עבודה אשר מציינים את היחס המספרי בין הצוות למספר הילדים במערכת. לפי תקנים אלה קשה מאד להעניק לפעוטות הרכים את היחס המגיע להם. אני מעריכה שנושא זה מעסיק גם גננות , אשר עובדות בגנים עם 30 עד 40 ילדים במסגרת.
במעון בו הנני עובדת עובדות מטפלות חרוצות, איכפתיות ויקרות אשר מנסות בכל כוחן ומאודן לעשות את המיטב במסגרת הנתונים הקיימים. יחד עם זאת הפער בין מה שמצופה מהן לבין התנאים הקיימים יוצרים קושי בלתי רגיל.
בנוסף קיימים פערי ידע בין מה שמצופה מהן לבין הידע וההשכלה שלהן. כיום מטפלת, שעובדת במעון עם פיקוח נדרשת להיות מטפלת מוסמכת בעלת תעודת מטפלות סוג 1. אני שואלת את עצמי האם זה מספיק? מדוע נדרשות גננות להתמחות במשך כארבע שנים בתחומן, ואילו כאשר מדובר בילדים רכים יותר הדרישות יורדות? האם אין זה יוקרתי מספיק לטפל ולחנך ילדים רכים יותר?
ברור שהנתונים הללו אינם מרפים את ידי, וגורמים לי להעריך מאד את המטפלות במעון, אך רציתי בדרכי שלי להשמיע את קולי הפרטי
בברכה